להתחבר מחדש אל ה"אני" שאבד
הגיעה אלי אישה אשר עוסקת בהנחיית קבוצות
מדריכה נשים כיצד לבטא ולהתבטא
אך בעודה נוגעת בקולות הבוקעים ממנה
כל מה שיצא היה כאב, עצב, כעס והרבה מאוד פחד.
בתהליך של חיבור לקולות השונים שעלו תוך הנחייה
ובעקבות חוויית שירה וגילוי שירים אישיים
עלו מתוכה זכרונות של השתקה, השפלה, הקטנה
ואף דחייה.
החוויות שנצרבו בתאי גופה היו של
זכרונות חוזרים של ניסיונותיה להשמיע צחוק,
לדבר ולחוות דעה, רעיון, או בקשה
ובכל פעם מחדש עלו בזכרונה מגוון התגובות של :
התנגדות, דחייה, זלזול לעג, ציניות .
ואז ,בגוף, התכווצות מיידית ,מתח מצטבר
יצרו אט אט מנגנון השתקה משוכלל
אשר איפשר הדחקה והרחקה של הקול מאיזורים בגופנפש
כך שלא יורגשו הרגשות הלא נעימים, הלא רצויים.
עם הזמן דעכה התשוקה להביע רצונה,
להשמיע קולה ,להביע דעה ,רעיון או בקשה,
וכך גם נוצר נתק בין האישה הפרטית, ובין אשת המקצוע
כשהגיעה אלי תמהה כיצד זה ?
כיצד זה שבעבודה קולה נשמע כראוי
ורק בביתה, מול אנשים מסויימים , קולה אינו נשמע,
לעיתים נצרד , נתקע, או נחנק?
אך מה שבאמת גרם לה לבחון מה קורה שם עם הקול
היו אירועים חוזרים של אובדן קול בעת העבודה ,
הדורשת ממנה עמידה מול קהלים .
אובדן הקול היווה טריגר להגיע ולטפל ,
אך מהר מאוד עלו הסוגיות של ההשתקה
אשר להן נחשפה במהלך שנים רבות בדרכים שונות,
עד שלא ידעה כי אפשר בכלל אחרת.
צרידות, אובדן קול, קשיי נשימה, תנועות גוף ללא זרימה,
בעיות שטף בדיבור, תחושת מאמץ בעת הדיבור –
כל אלו הינם רמזים חיצוניים ,המלמדים על
מצוקות פנימיות שאינן מדוברות,
אשר הודחקו ו"נכלאו" במסתרי הגוף,
אך.. חוויות נצרבות יש לאוורר ולשחרר
על מנת לאפשר לקולנו לחבור למקור ,
לחבור מחדש לעוצמת השמחה הטבעית והמתפרצת
המתקיימת בבסיס קיומנו.