יעל:
קודם כל אהבה.
הרבה אהבה זרמה ממך אלינו,ואני חשה אהבה אלייך.
קלטת אותנו מהר ,וידעת להניע אותנו.
לפעמים לא היתה זו עבודה פשוטה. הקולות העמיקו אל מקומות של כאב,של שאלות לא פתורות.
למדתי ממך למוסס את אבן הכאב. צלילי עומק ,רוטטים בלב- וממיסים את הפקעת הכואבת.
למדתי להשתמש בצלילים האלה ברגעים קשים. זה ממש עזר. ממש הרגשתי איך הצלילים נוגעים בכאב ומרככים אותו.
הצלחתי עם צלילי העומק לשיר בחופשיות רבה יותר, ולהגיע לצלילים גבוהים בנחת.
התרגשתי לשמוע את בעלי שר בצלילים חדשים, רכים, שלא היכרתי. שמחתי לראות אותו מתמסר .
לעיתים קרובות הוא מוטרד ומוסח דעת, וכאן, במפגשים האלו הוא הירשה לעצמו להיות במלואו ...
יעקוב:
אצל ר' נחמן מברסלב ישנו משל על אדם שרצה להיות תרנגול הודו, ואדם חכם שבא לדבר איתו על כך, וזרם איתו.
אני לוקח מן הסדנה את האפשרות ואת הזכות להיות לפעמים גם תרנגול,ואפילו תרנגול הודו, מבלי לעשות חשבונות, מבלי הצורך להסביר, מבלי לחשוב, ואפילו לא להיות אינטלגנטיים.
לפעמים השריקה של הילד היא התפילה הנעלה ביותר,
ולפעמים השתיקה של הרבה מגור היא הצעקה החזקה ביותר של העני.
ולפעמים המילמולים, הנהמות, הקולות השונים והמשונים שלנו, מבטאים את הרגשת הנפש הטבעית והטהורה ביותר.
הידיעה ,שאפשר להשתחרר מכבלים -יש בה משהו טוב
וצריך שיהיו כוחות נפש גם לעשייה כזו.
אולי המסר הגדול של הסדנה מתבטא בפתגם:
"אל תהיה מרובע הרבה.."
נאוה:
הו הא ha he hoo ho hi היא , היא "גדולה...
שנה של העצמה,חוויה המשאירה חותם.
ho על הבוקר, hee ו ha ברכב
כשאני לבדי עם עצמי, קולות מהבטן, קולות משחררים, מרגישה טוב עם זה.
שומעת צלילים חדשים שיוצאים מגרוני, האם זו אני?
גבולות נפרצים , האם זו אני?
כן, טוב לי עם השחרור המתפרץ עם הקולות.
בקבוצה ,שזו המשפחה, אני לא לבד, אך בסדנה הרגעים שבהם אני עם עצמי ועם השאר ,לסירוגין, בהנחייתך אירית, נותנים תחושה מרגיעה ומיוחדת.
תודה לך על שנה של חושים, חיבור של אהבה.
באהבה ,נאוה.
גיורא:
כל שבועיים אותך פוגשים.
נכנסת בסערה, אותנו מסעירה.
האוכל כבר מוכן,
כולם מסביב לשולחן
ומתחילים בהצגה.
אירית את הפה פותחת ,ומתחילה עם : uu, ae ,boo,bea
והפה נפתח ,הגרון ניחר
וכולם כקבוצה מתחילים לשיר.
את אירית -אור ושמחה הכנסת לי לחיים.
עכשיו יכול אני לצעוק מהבטן, מהגרון, ומהגב.
ולך אני מודה על החוויה שעברנו בתקופה כל כך קצרה.
לך אומר: ישר כוח
גיורא.
יוסי אפטר:
יום שני . השעה 6 וחצי.
א-ה-הה , או-הו-אי..
הדלת ננעלת בבריח איתן
מחשש השכנים -מה יאמרו ,איך יגיבו
קולות מהבטן-מקום עמוק
קולות של שחרור -של כאב מתנפץ למעגל,
כוונון הוצאת הקול מהחזה,
מאיזור הלב- הרגיש, האוהב
והראש בתחילה ממאן לקבל
שיגעון של צעקה או צעקת שיגעון
ופתאום,כך ךפתע, מין שיחרור אינסופי
אני צועק כמו שבא לי מעמקי נשמתי
הדימיון מתרחב אל מחוזות העבר
קולות של שמחה מול הקיר האחד
ומנגד מתהפכת תחושה של כעס
ומעל כולם מתנשא הדימיון שבשיגעון.
השעות חולפות והעת לסיים
בתפילה, בשירה של חיבור מהנשמה
אל האל הרופא מתוך דיבוק החבריה
עד שנדם הקול-רק שפתינו נעות
תודה- הא-הי- אי- הוא -אה
פרחיה:
מה אני לוקחת מן הסדנה?
חופש לצעוק, לזעוק
לנאוק, לשווע
בלי לזרוק חשבון.
להיות קשובה לעצמי.
להתחבר בכל הנימים למוסיקה בכלל, ולמוסיקה מועדפת בפרט.
להקשיב לצלילים ,למילים, למנגינה,ולהיסחף איתה. לעלות ולרדת. לנסוק ולצלול.
להגיד את מה שאני חושבת .
את האמת שלי בלי לחשוש מהערכת אווירה ,מקלקול יחסים,
להגיד גם אם המילים קשות כגידים,
לא לשמור בבטן. לא לאחסן, לבטא, להוציא. לשחרר.
זכותי להרגיש. זכותי להזדקק. זכותי לומר זאת.
לקחת את הכעס ולהוביל אותו ולא לתת לו להוביל אותי.
להיות אני עצמי. ניצוץ מהבורא. עצם הטוב. מקור לאהבה,לשמחה ולאמת.
ניצוץ שלא יכבה לעולם. ניצוץ מאיר, נקי,זך וטהור.
ושום גורם לא יפריע לו להופיע ולהאיר,להשפיע במלוא החיות והעוצמה.
פרחיה גם שיתפה את הקבוצה בחוויה מיוחדת שחוותה עקב אירוע כואב שחוותה .
"נסעתי לבד ברכב. חשתי מאוד נסערת ממה שאירע... לא היה לי מושג איך אני עושה את הדרך הביתה מבלי להיתקל במשהו ..
ו אז התחלתי לשיר שיר של הרב קרליבך שאני מאוד אוהבת. התחלתי להרים את הקול ולצעוק את השיר. ואז המצאתי מילים אחרות שהתאימו לי וניחמו אותי.
וכך נרגעתי..
ומה שהכי ריגש אותי בסיפור הזה הוא: שזה אפשרי.
אם אני במצוקה ובאמת רוצה לצאת מהמחשבות המעיקות שכרגע לא תורמות לי כלום -אז יש אפשרות לצאת מזה ולא לשקוע. עם הקול.
אסתר:
הכרתי דרך חדשה להביע רגשות. האפשרות להתבטא בקולות מתוך אהבה, כאב, שמחה ,ולא רק מתוך כעס.
ברכה:
אישית לא כל כך התחברתי לתרפיה המסויימת הזאת,אם כי הבנתי שיש משהו בקול,והרגשתי זאת כאשר לא יכולתי להוציא קולות .
חשיבות הוצאת הקולות ברורה לי היום נוכח הקשיים שאני נפגשת עם בני שלא יכול לדבר, שמתכנס לו, והשבוע שהוא לא דיבר איתי פתאום הוא צעק:
"את לא רואה שאני צופה בסרט"?-אני יודעת שזה הפתח בשבילי ליצור איתו קשר,ושהברוגז יתמוסס עוד כמה דקות,כי ברגע שאפשר להוציא קול- אז "נשבר" המנעול.
לא אהבתי להרגיש שוטה פעמים רבות .
אני לוקחת מהסדנה את האישיות הנעימה של המנחה, את המקצועיות שבך. לא הרגשתי ש"עובדים" עלי ,או מוכרים לי משהו.
הרגשתי שיש כאן שיטה, אף שאני לא מתחברת אליה.
אבל שנה זו היתה חשובה לי בתוך הקבוצה, . הקבוצה מורכבת מפרטים , ובמשך 7 שנים כל אחד התפתח בתחום שלו.
בשנתיים האחרונות כאבנו את כאבה של... וכאבתי שבעתיים את אי יכולתו של י. לדבר,וזכרתי אותו בתור דברן בלתי נלאה. ידעתי שי. תומך ב נ. בעיניים,במבט ללא מילים. אולם בשנה האחרונה י. "קפץ" כיתה. אף שלא הירבה לדבר, אבל יחסית לשנים קודמות אין מה להשוות ..י. השנה פרח ולבלב,
אז היה שווה כל העבודה הקבוצתית..כנראה משהו מן העבודה עם " הקול המרפא" ריפא אותו,והוא הוציא קולות, ו-איזה קולות...
מכל חברי קבוצת "שבע וחצי"(קבוצת ההורים השכולים ,בעקבות הסדנה)
לאירית הנפלאה והיקרה!
תודה על כל המאמץ וההשקעה
תודה על מאור הפנים והאמון
תודה על ההבנה והרגישות
תודה על המתיקות והנעימות
תודה על מה שאת
תודה על מה שנתת
קיבלנו ממה שניסית להנחיל
קיבלנו ממה שאיתנו תירגלת
סמכנו עלייך
כי זו את.
מקרינה קבלה ואהבה
חום ונתינה
נשארת את
לא נסחפת ולא נשאבת
היית כמו הר
אז שוב ושוב
תודה מקרב לב
ושנזכה להתראות
רק בשמחות
חברי הקבוצה (7 זוגות וחצי)