"אני רוצה לדבר בביטחון מול אנשים"- כך אמרה.
"אך מבחינתי זו משימה לא אפשרית כרגע ואני לא בטוחה, בכלל, שתוכלי לעזור לי בזה".
כך הציגה את הבעיה עמה היא מתמודדת.
מצד אחד- מקצוענית, מנוסה בעבודתה.
מצד שני- לא מצליחה להתקדם לתפקידים רציניים ,
כי שם כבר מבקשים ממנה - להעביר פרזנטציות, לעמוד ולדבר בפני צוותים, לנהל ישיבות.
"רק המחשבה על כל זה עושה לי פיק ברכיים ואני חשה שכל הגוף שלי נעשה משותק מפחד".
"נמאס לי. באמת. אני ממש רוצה לפתור את זה. כרגע אני נמצאת בצומת דרכים. רוצה לעבור לתפקיד רציני בחברה, ואני ממש חייבת למצוא דרך להתגבר על זה".
בשיחת ייעוץ, שתיאמנו מראש, אני שואלת מספר שאלות, כדי להבין יותר על ההתמודדות עם הנושא.
את השיחה הטלפונית המשכנו במפגש בזום ושם, במפגש הזום, כשהיא חשופה לעיני המצלמה, עלו עוד נקודות .
הבחנתי בקולה החנוק, בדיבור מאומץ מאוד, ובהתכווצות הלסתות והגוף.
קולה נשמע חלש מאוד ודווקא היה זה הצחוק המתגלגל בקול, שהגיח מידי פעם, שהסגיר מבוכה גדולה ואף הרבה יותר מזה.
היא הודתה, כי החשיפה מול המצלמה מאתגרת עבורה.
בתשובה לאחת משאלותיי היא הבהירה, כי ברצונה לרדת לשורש הקושי שלה לדבר, מוכנה לגלות, כל מה שיעלה, רוצה לחיות מתוך אמת , ולא עוד בהסתרה , נחרצת להתמודד עם החלקים מהעבר, העוצרים אותה מלהתקדם.
מבינה ש .. "עד היום אני לא באמת חיה.. ..אני מתפקדת...שורדת.. זהו! אני רוצה לחיות.. באמת..".
עצם ההבנה הזו היא משמעותית במיוחד.
אני מזמינה אותה למפגש אמיץ של פתיחת הפה והקול.
היא מגיבה בחוסר אמונה:
- אין סיכוי שאצליח להוציא קול.
- אני כל כך נעולה מבפנים.
- אני פוחדת מזה כל כך.
- אני לא מכירה, ומשקשקת,
אך משהו בך ובמה שאת אומרת נשמע לי אמין וכל כך מדוייק, שאני מוכנה להסכים ולגלות, ואולי.. בכל זאת יקרה הנס גם אצלי ואצליח??"
היא מגיעה. עשתה זאת. כמה אומץ נדרש ממנה. כולה נרעשת ומפוחדת.
"אבל אל תכריחי אותי להשמיע קול. אני פוחדת.. "
היא אמרה, נבוכה מבוהלת ואני:
"לא יכולה להכריח וגם לא לשכנע, כי בכל מקרה הקול נמצא בך, ורק הרצון והמוכנות שלך יאפשרו לקול שלך לצאת.. . והכל בזמן הנכון.."
אנחנו מדברות…
עוברות דרך שבילי ילדותה, ועם היא- צוחקת מידי פעם, בחוסר התאמה לסיפור הטראגי, העולה מדבריה, חונקת את הנשימה, בולעת הדמעות...
אני מבקשת ממנה , להסכים לאפשר לכל מה שעולה פשוט לצאת, פשוט לנסות לשחרר...
אז עולות הדמעות.... והן מתגלגלות... המבוכה מתגברת.
ומנגנון הצחוק מגיח שוב וביתר עוז, זו הדרך עבורה להתמודד עם המבוכה, ועם הרצון להסתיר את העצב העמוק.
זו הדרך בה בחרה, כדי להציג מצג שווא מול עולם שלם, שלא טרח לבחון מה באמת מתרחש בתוך ליבה של ילדה קטנה, שחוותה בדידות, הזנחה, ואירועים פוגעניים.
זה היה חלק ראשוני בתהליך עמוק ומרגש של הסכמה להיפגש עם הילדה הפנימית המושתקת, שכל עוד לא ניתן לה מקום היא עוצרת אותנו בחיים, בעבודה בניהול מערכות יחסים, ובנוגע ם האמת בתוכנו.
בכל אחד ואחת מאיתנו ישנה ילדה פנימית, המבקשת את ההתייחסות שלנו, וכאשר אנו מתעלמים, משתיקים אותה, היא ממשיכה לשלוח לנו רמזים , סימנים כדי שנתעורר לגעת בנקודות האמת, אותן דחינו ודחקנו פנימה, בתקווה שייעלמו ויאפשרו לנו להמשיך הלאה בחיינו.
ישנם סימני דרך המגיעים דרך הקול, הנראים כבעיה שולית, הניתנת לפתרון קל כגון צרידות נמשכת, קול חלש, רועד, וכד'.
ולעיתים מתעורר הקושי לדבר בפני קבוצת אנשים, קטנה או גדולה...
הקול שלך נועד להישמע, ויהי מה, ובאחריותנו לגלות את מה שנועד להתגלות מתוכנו על מנת להביא את מלוא הווייתנו לעולם לגלות ולהשפיע ויהי קול, משמע - ויהי אור.
דבורה אירית אלון#לדבר_בקול_בטוח_ללא_מאמץ
#לפתוח_הקול_לשחרר_הכל
#הקול_המרפא