נערה שניה אמרה-
"אפשר לדבר אחרת כשמקשיבים לקול שמוציאים."
נערה צעירה שהתנדבה לשיר על מנת להתנסות בעבודה על אופן הפקת הקול-
התחילה בשירה מאוד מינורית, מבויישת ,וסיימה עם חיוך ועוצמה בקול.
היה מרגש לראות השינוי .
יש לציין כי הסדנה היתה רבת משתתפות ,היו בנות אשר התביישו ורק התבוננו בשלב הראשון,ואחרות שיתפו מיד פעולה ואף סערו.
במהלך הסדנה דברים השתנו והבנות כולן לקחו חלק בעבודה הקולית בדיבור ובשירה ,למדו כיצד ניתן לשנות אווירה דרך נעימת הקול, ההטעמות ,הקצבים ועוד.
שיתוף הפעולה היה נפלא והבנות למדו התנהלות תקשורתית שונה דרך מודעות למרכיבי הקול, הפקת הקול וכד'.
סיימנו בשיר הנשמה והריפוי "אל נא רפא נא לה" לפי הלחן של שושיה בארי דותן.
פנינה -מסכמת תהליך שעברה בסדנת "יסודות" בכפר סבא:
אם לסכם הדרך שעשיתי מאז המפגש הראשון שלי עם הדרך המופלאה הזאת , ומורת הדרך המופלאה לא פחות, אז אלו המילים שהן שלי למרות שלא אני המצאתי אותן לראשונה.
הקול המרפא
המקום בו נגמרות המילים שם מתחיל הריפוי האמיתי.
החיבור של הנשמה , הגוף, ההווייה והמוח.
ובמילותיי שלי..
רוב חיי המוכרים לי הייתי מאוהבת במילים, במשחקי מילים,שלהן,בצורה שבה הן מעוררות את המחשבה, מזינות את המוח הצמא לעוד.
את רגשותיי חוויתי לא פעם רק כאשר פגשתי במשפט שהעלה פתאום דמעות בעיניי, או צביטה עצומה בלב ובעקבותיה גל בכי. המשפט יכול היה להופיע בסרט שראיתי, בתוכנית טלוויזיה ובמיוחד במילה הכתובה .
בכל פעם כשמצאתי תוך כדי קריאה בספרים צירוף של מילים שביטא מחשבה או הרגשה שנגעה בי בצורה הכי קרובה, הייתי מעתיקה את הקטע מתוך תחושה שהלוואי ואני הייתי כותבת את המשפט הזה. לפעמים הייתי מוצאת ספר , כמו הקלות הבלתי נסבלת של הקיום , שתוך כדי הקריאה הרגשתי כאילו אני כותבת אותו. ובספר המתורגם של סולימן ראשדי "פסוקי השטן" התפעלתי והתעצמתי בהתרגשות המשימוש בשפה העברית לא פחות אם לא יותר מאשר הסיפור עצמו. ועוד כהנה וכהנה.
ולמרות כל אהבתי למילים, כשאני רציתי תחושות או רגשות, במיוחד כאלו שנגעו ברבדים היותר עמוקים ואותנטיים שבי, לא תמיד מצאתי את המילים המדוייקות, היפות, הבהירות. מה שהיה גורם להעמקת התסכול של התחושה , במיוחד אם לא הבינו אותי כפי שחשבתי שהסברתי. ועוד יותר כאשר אני בעצמי לא הבנתי את מה שהרגשתי.
והנה מצאתי את עצמי משתתפת בתהליך שאין לי בו שום ידיעה מוקדמת, אלא רק נכונות לקבל את מה שיקרה ,ולפעמים גם אפילו את איך שיקרה. מתוך מטרה די ברורה לתת לעצמי תזכורת שחיי אינם מורכבים רק מסדרת מטלות הדורשות עמידה בלוח זמנים. גם אם אלו מטלות שאני הצבתי לעצמי.
המוח שלא שותק לרגע, אפילו הוא שיתף פעולה. גם כאשר התעוררו בו הספיקות הקשורים בצורך לנתח באופן לוגי את כל הקורה, גם אז הסכים המוח הרעב לתעסוקה והשתלטן שבי ,לשתף פעולה בעצם אי ההפרעה.
כמו ספקן תמידי שרוצה מאוד להשתנות אבל לא מוכן שיעבדו עליו, הוא עמד לו בצד, משולב רגליים עם הבעה זחוחה כמי שמחכה לראות את התהליך קורסושוב תיווכח צדקתו: אם אני (מוחי) לא בתמונה, אם אני לא במצב שליטה, את לא תעמדי בזה, לא תתמידי, ולא תקבלי את אשר את מצפה לו.
אבל הפעם , גם הוא היה חייב להודות שהתגלה לנו עולם אחר, מעבר לתפיסתו, מעבר לדפוסים המוכרים. עולם שמעבר למילים שהוא ביכותו המופלאה מספק לי, עולם שמעבר למחשבות.
עולם שהתחושות והקולות שבו הן שמזמינות את המילים לשתף פעולה מבלי לאבד את החיים משל עצמן אם לא נמצאו המילים המתאימות.
כאב הוא כאב , שמחה היא שמחה, בכל קשת הגוונים האפשרית גם אם אין להם מילים המגדירות את התחושה ,ועוד יותר את מקורה של התחושה. יש להם זכות קיום גם אם אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר לבטא אותן בצלילים , בקולות.
קולות שבאים מבפנים ומהדהדים החוצה, גם אם אינם נשמעים ברורים מבחוץ. הם נשמעים כמו הצעקה שבשתיקה, כמו הרגע שלפני הצעקה.
קולות הנאספים ובוקעים מכל מקום בגוף, כמו מים במדבר לקראת שיטפון. מכל פינה נידחת הם מגיחים, מנקים וסוחפים איתם רגשות מוסווים , זכרונות אבודים, תחושות חסומות, מראות מודחקים.
שוברים בדרך כל סכר והגנה שנבנו בעמל רב כדי לשמר ולהסתיר את המחבוא העשיר הזה של הקולות האבודים שהשתקנו, של הקולות משלא מצאו אוזן קשבת, של הקולות שהפחידו אותנו, של המראות המסתירות את הנשמה. הכל (הקול) מוביל לאותו שיטפון בלתי צפוי שרק מי שראה כמותו במדבר יודע את עוצמתו והשפעתו על המדבר.
והקולות הללו לא זקוקים למילים . כמו שהשיטפון במדבר לא זקוק לאפיק ברור של נהר, הוא זה שיוצר אותו או מוצא אותו בדרכו.
והקולות הללו ,כשמאפשרים להם לזרום בכל מנעד הצלילים , מתווים את דרכו של אותו קול מרפא. המקום שבו נגמרות המילים ובאה הידיעה.
וכמו המדבר, שלא יודע כי עבר עליו השיטפון, אבל נשאר קיים בידיעה ברורה עוד יותר של עוצמתו שלו, עוצמה שהשיטפון לא שינה אותה, רק חשף, ליטש והבריק במעט את הוויתו האמיתית, כך גם חוויתי אני את דרכו של הקול המרפא.
הוא מגיע ,בלתי צפוי, מציף בעוצמה, מנקה ומזכך מאותן אבני הנגף ומשאות מיותרים שאספתי בדרכי, חושף לאט ובטוח את החיבור שלי לנשמתי, זאת שתמיד ידעה את קיומה ועוצמתה ,אבל היתה מוסתרת ולפעמים מטושטשת לי ולצופה מבחוץ.
וככל שהתנגדתי לאותו קול, ככל שחיפשתי את המילים ולא מצאתי את אפיק הביטוי המוכר לי ואת הדיוק לתהליך הבלתי הגיוני בעליל _למוחי הדורש היגיון ), הגיעו באופן סימבולי והכי אמיתי , הדמעות. כמו שיטפון שנחסם ומחפש את דרכו החוצה ובעקבותיהן, בעזרת קולה הקורא במדבר של אירית היקרה, הדהד לו גם קולי שלי.
ומהמקום הזה, בלי מילים, התחיל הריפוי האמיתי של נשמתי.
החיבור של הנשמה , הגוף, ההווייה והמוח.
הקול המרפא...
ואני מהלכת עכשיו בראש קל ומורם, ועל צווארי יושבת באהבה ובשלווה של נשמה היודעת את שלימותה, הפנינה שהתחבאה בתוכי, ואני נהנית ממנה בכל רגע ורגע יותר ויותר..
גדי משתתף מסדנת "יסודות" כפר סבא מתאר את מה שעבר עליו:
לאירית הגעתי ללא ציפיות מרחיקות לכת. ליתר דיוק -ללא ציפיות כלל- נאמן לספקנות המכוננת בי דרך קבע.
לא האמנתי בשינוי ,ולבטח לא ציפיתי ששינוי אפשרי או ממשי.
כעו"ד שטוען בבית המשפט, כל שביקשתי הינו לסגל קול סמכותי, עמוק ונוכח. כל הישג מעבר לכל נראה לי הזוי, מופרך מעיקרו.
מאז שאני זוכר את עצמי, חיי לא היו גן עדן של שושנים. נהפוך הוא: חיי דמו למירוץ בלתי נגמר של "הישרדות".
במצב עניינים זה הרגש היה ונותר חסום, חנוק,עטוף בשכבות שכבות של תחבושות. הרגש הפצוע לא איפשר קירבה או נגיעה גם לא של יד מלטפת וכך נשארתי לי בבדידותי,וליתר דיוק הינצחתי את בדידותי,שהרי מי שלא נותן שינגעו בו -גם לא נוגע באחרים.
אך הרגש נותר צמא למגע, לאהבה, לחיבוק ,לנתינה וקבלה, ועם הקונפליקט הזה למדתי לחיות.
וכך אני מגיע למפגש עם אירית המקסימה, ופורש בפניה ובפני חבריי לקבוצה את שאיפותיי הצנועות והלא מרחיקות לכת , מהמיפגשים.
וכמו תמיד, בתוך תוכי מקונן הספק-האם אני נמצא במקום הנכון? האם לתת אמון?
האם להתמסר ללא מוכר ?וללא ידוע?
משהו באישיותה של אירית קורץ לי.מדבר אלי. יותר ויותר אני מרגיש שאני נמצא במקום מוגן ובטוח.
באש ובראשונה החלטתי זו הפעם הראשונה בחיי -לתת אמון,לקלף ,ולו במעט את קליפת החשדות וחוסר האמון. להתחיל להסיר את התחבושות וקירות הגבס שכיסו את נשמתי וחנקו את עולם הרגש שלי.
וכך אני מוצא את עצמי מבצע כתלמיד שקדן את המטלות שאירית מציגה בפנינו.
בשלב ראשוני אני עדיין לא מוותר על דגל הריחוק וההתנשאות.כמנגנון הגנה ,כמובן,
וכך אני מוצא את עצמי מנתח באיזמל של מנתחים את התחושות שלי. וכמה יהיר וצפוי -גם של חבריי לקבוצה. וכך שוב ,דרך מילים ,מילים, מילים, אני נופל ,בלא משים, למלכודת של עצמי, ולמקומות הכל כך מוכרים לי- אל בדידותי.
אלא שבמקום בו נגמרות המילים שם מתחיל הריפוי ,והמילים נגמרו , גם לא היה צורך בהם.
הקול דיבר. זהו דיבור שונה לגמרי שלא דיברתי מעולם.
כשהקול דיבר הנפש נחשפה ,והצעקה נשמעה. בתחילה בקול ענות חלושה ,ולאחר מכן ,בהדרגה "כקול שופר הולך ורם" ואז- זו הפעם הראשונה בחיי.
הבנתי או נכון יותר חשתי ונחשפתי למשמעות הביטוי המיקראי:
"העם רואה את הקולות... וקול השופר הולך וחזק מאוד".
דרך "הקול" אני נגעתי סוףסוף בנפשי הפצועה והמדממת.
התחבושות כבר לא היו שם. כמו הוסרו מאליהן.
המילים גם הם לא היו. גם לא היה בהם צורך.
רק הקול המרפא היה. והוא ריפא.
מבחינתי נולדתי לתוך עולם חדש וקסום שלא היה מוכר לי לחלוטין . עולם של בחירה בחיים.
שבו מותר אפשרי ואף רצוי לבכות ,לצחוק ,לכעוס,להתרגש, לאבד שליטה, לנגוע בעצמי,לתת לאחרים לנגוע בי,נכון אני רק בתחילתה של דרך. אבל מבחינתי ,החלום התגשם והתממש.
אני רוצה להודות לאירית שבזכות אישיותה הברוכה ,יכולת ההכלה, האמפתיה ללא גבול, הכבוד למטופל,לרצונותיו, למאווייו, לקצב ההתקדמות האישי שלו, האיכפתיות ,המסירות והרגישות,שיצאה מלב אוהב וחומל, לצד יידע מקצועי עצום, סללה לי את הדרך.
אני רוצה להודות לחבריי לקבוצה, על כך שהאירו לי את הדרך באור יקרות,המון אהבה לכם. גדי.
עוזית משתפת במחשבות ורגשות שעלו בעקבות סדנת "יסודות" :
אני עוצמת את עיניי ושומעת את השריקה המשפחתית , זו שבעזרתה חיפשנו ומצאנו אחד את השני ברחבי הקיבוץ....
עד היום ,השריקה הזו היתה מאופסנת במחסן הזכרונות ....
איך פתאום היא עלתה אלי...
זה קרה באחד התרגילים שהיו חלק מסדנת "הקול המרפא" ,בהנחייתה של אירית אלון, סדנה שהגעתי אליה כחלק מחיפושיי אחר קולי שהרגשתי כי אבד לי.
בתרגיל -התבקשנו לשמוע בדמיוננו את קולם של אמא ואבא , למקם אותם בגופנו, ולחבר אותם זה לזה ואלינו בעזרת מנגינה כלשהי שתעלה מתוכנו.
אז, פתאום, עלתה השריקה המחברת שנשמרה אי שם בתוך תאי גופי, וצפה לקראתי. הרגשתי איך המקום החזק הזה של אהבת אמא ואבא , מקבל שוב חיים באמצעותי.
איך אני הופכת להיות החיבור ואיך רק מהמקום הזה, האמיתי- יכול קולי באמת להישמע.
