גדי משתתף מסדנת "יסודות" כפר סבא מתאר את מה שעבר עליו:
לאירית הגעתי ללא ציפיות מרחיקות לכת. ליתר דיוק -ללא ציפיות כלל- נאמן לספקנות המכוננת בי דרך קבע.
לא האמנתי בשינוי ,ולבטח לא ציפיתי ששינוי אפשרי או ממשי.
כעו"ד שטוען בבית המשפט, כל שביקשתי הינו לסגל קול סמכותי, עמוק ונוכח. כל הישג מעבר לכל נראה לי הזוי, מופרך מעיקרו.
מאז שאני זוכר את עצמי, חיי לא היו גן עדן של שושנים. נהפוך הוא: חיי דמו למירוץ בלתי נגמר של "הישרדות".
במצב עניינים זה הרגש היה ונותר חסום, חנוק,עטוף בשכבות שכבות של תחבושות. הרגש הפצוע לא איפשר קירבה או נגיעה גם לא של יד מלטפת וכך נשארתי לי בבדידותי,וליתר דיוק הינצחתי את בדידותי,שהרי מי שלא נותן שינגעו בו -גם לא נוגע באחרים.
אך הרגש נותר צמא למגע, לאהבה, לחיבוק ,לנתינה וקבלה, ועם הקונפליקט הזה למדתי לחיות.
וכך אני מגיע למפגש עם אירית המקסימה, ופורש בפניה ובפני חבריי לקבוצה אתשאיפותיי הצנועות והלא מרחיקות לכת , מהמיפגשים.
וכמו תמיד, בתוך תוכי מקונן הספק-האם אני נמצא במקום הנכון? האם לתת אמון?
האם להתמסר ללא מוכר ?וללא ידוע?
משהו באישיותה של אירית קורץ לי.מדבר אלי. יותר ויותר אני מרגיש שאני נמצא במקום מוגן ובטוח.
באש ובראשונה החלטתי זו הפעם הראשונה בחיי -לתת אמון,לקלף ,ולו במעט את קליפת החשדות וחוסר האמון. להתחיל להסיר את התחבושות וקירות הגבס שכיסו את נשמתי וחנקו את עולם הרגש שלי.
וכך אני מוצא את עצמי מבצע כתלמיד שקדן את המטלות שאירית מציגה בפנינו.
בשלב ראשוני אני עדיין לא מוותר על דגל הריחוק וההתנשאות.כמנגנון הגנה ,כמובן,
וכך אני מוצא את עצמי מנתח באיזמל של מנתחים את התחושות שלי. וכמה יהיר וצפוי -גם של חבריי לקבוצה. וכך שוב ,דרך מילים ,מילים, מילים, אני נופל ,בלא משים, למלכודת של עצמי, ולמקומות הכל כך מוכרים לי- אל בדידותי.
אלא שבמקום בו נגמרות המילים שם מתחיל הריפוי ,והמילים נגמרו , גם לא היה צורך בהם.
הקול דיבר. זהו דיבור שונה לגמרי שלא דיברתי מעולם.
כשהקול דיבר הנפש נחשפה ,והצעקה נשמעה. בתחילה בקול ענות חלושה ,ולאחר מכן ,בהדרגה "כקול שופר הולך ורם" ואז- זו הפעם הראשונה בחיי.
הבנתי או נכון יותר חשתי ונחשפתי למשמעות הביטוי המיקראי:
"העם רואה את הקולות... וקול השופר הולך וחזק מאוד".
דרך "הקול" אני נגעתי סוףסוף בנפשי הפצועה והמדממת.
התחבושות כבר לא היו שם. כמו הוסרו מאליהן.
המילים גם הם לא היו. גם לא היה בהם צורך.
רק הקול המרפא היה. והוא ריפא.
מבחינתי נולדתי לתוך עולם חדש וקסום שלא היה מוכר לי לחלוטין . עולם של בחירה בחיים.
שבו מותר אפשרי ואף רצוי לבכות ,לצחוק ,לכעוס,להתרגש, לאבד שליטה, לנגוע בעצמי,לתת לאחרים לנגוע בי,נכון אני רק בתחילתה של דרך. אבל מבחינתי ,החלום התגשם והתממש.
אני רוצה להודות לאירית שבזכות אישיותה הברוכה ,יכולת ההכלה, האמפתיה ללא גבול, הכבוד למטופל,לרצונותיו, למאווייו, לקצב ההתקדמות האישי שלו, האיכפתיות ,המסירות והרגישות,שיצאה מלב אוהב וחומל, לצד יידע מקצועי עצום, סללה לי את הדרך.
אני רוצה להודות לחבריי לקבוצה, על כך שהאירו לי את הדרך באור יקרות,המון אהבה לכם. גדי.